מפלגת המחשבות

מהו הספר של ״עם הספר״? השאלה הזו, שהתשובה עליה נדמת לנו כמעט מובנת מאליה, עוררה פולמוס רעיוני סוער בין החרדים לחילונים בימיה הראשונים של המדינה, כזה שמוסיף לחיות ולהשתנות עד ימינו.

בפרק הקרוב נשרטט קווים לדמותו של הקרב האינטלקטואלי בין הציונות לחרדיות, ונשאל מה קרה כשהחלוצים הגיעו לארץ ישראל כדי לברוח מהגלותיות – ופגשו שם את הגלותיות בכבודה ובעצמה.

כיצד הפכה אדמה אחת למגנט לגרסאות הכי רדיקליות של היהדות? מדוע דווקא החרדים שסברו ש״חדש אסור מן התורה״ מצאו את עצמם חיים לצד החלוצים שחשבו ש״כל עבר קובר את ההווה״?

בפרק הקרוב נחזור אל רגעי ההולדת של השבר הציוני-חרדי, ונעמיק בשורשים הרעיוניים שעומדים בבסיס ההתנגשות החזיתית שאנחנו חווים כעת.

רעידת האדמה של השבעה באוקטובר טשטשה חלק מקווי השבר שקרעו את החברה הישראלית במשך עשורים, ושרטטה קווי שבר חדשים, עמוקים ומהותיים לא פחות מאלה שקדמו להם. במיני־עונה החדשה של ההסכת נצלול אל קו השבר המרכזי שניצב בפנינו: השבר הציוני-חרדי, שנטען במלחמה במשמעות הרת גורל.

בפרק הראשון בעונת ״חרדים״ נחזור לפרשנות המכוננת של הרמב״ם בכדי לבחון את האתגר ההיסטורי שהמלחמה מציבה בפני פרשני ההלכה, ונשאל האם אפשר להקשיב רדיקלית גם כשמדובר בסוגייה כל כך גורלית וטעונה.

אחרי תשעה ירחי מריבה שבהם נאבקנו על השאלה "מי אנחנו", אנחנו מתבוננים בה מחדש בעיצומה של הלחימה. כיצד המלחמה שינתה את התשובה שאנחנו מעניקים לשאלה הזו? ואיך כל זה קשור לדילמה העתיקה שעמה מתמודד התמנון האיראני?

בפרק האחרון לעונה נתבונן בהיבטים הרגשיים והפוליטיים של ההיברידיות הישראלית, ונעמיק בקשר שבין הקיטוב הפוליטי לבין המלחמה, שמתבטא גם בקשרים הרעיוניים שבין שתי העונות האחרונות של ההסכת.

התשובה לשאלה ״מי אנחנו?״ נשמעת אמנם כמו סוגיה פנים-ישראלית, אבל כשחושבים על זה לעומק מגלים שיש לה משמעות גאו-פוליטית מרחיקת לכת. בכדי להעמיק בשאלה הזו, נבחן בפרק הקרוב כיצד הלאומיות הישראלית משתקפת מנקודת מבט מערבית, מנקודת מבט מזרח תיכונית,  ואפילו מנקודת המבט של הגר.

דרך בחינה של הזוויות הללו, נעמיק ב״ראשית הצירים״ הישראלית – בנקודת המפגש שבין הציר היהודי לדמוקרטי, ונשאל מה המשמעות של הזהות הזו בזירה הבינלאומית 

אנחנו נוטים לחשוב שהשאלות בנוגע לדמותה של ישראל יידחו ל-18:00 שאחרי המלחמה; שקודם נדאג להישאר בחיים, ורק לאחר מכן נשוב לעסוק באופיים של ׳החיים עצמם׳. אך בפועל, ייתכן שאנחנו מתמודדים עם השאלה ״מי אנחנו״ כבר בעיצומה של המלחמה, ושהתשובה שאנחנו מעניקים לה ברגעים אלה ממש היא המפתח לניצחון.

בפרק הקרוב נעמיק במקף שמחבר בין ה״יהודית״ לבין ה״דמוקרטית״, וניעזר ברעיונות של אבי הסוציולוגיה בכדי לשפוך אור חדש על הפטנט הישראלי.

המילים ״חסינות״ ו-״חוסן״ אמנם נשמעות אותו הדבר, אבל הן מרגישות אחרת לגמרי. מהו הטרייד-אוף שמתרחש לרוב בין התחושות הללו? מה אפשר ללמוד מסיפור החיים של הבודהה על שורשיו של החוסן? ואיך כל זה קשור לאתגר ההיסטורי שהמלחמה מציבה בפנינו?

בפרק הקרוב נבחן מדוע עם כוח גדול עשויה להגיע חולשה נפשית גדולה, ונשאל האם עוצמה צבאית ורגשית סותרות זו את זו. 

בימי המלחמה נפוצה האמרה שבמזרח התיכון צריך לדבר בערבית, אבל יש דווקא יתרונות לא מבוטלים לכך שישראל מדברת, חושבת ופועלת במבטא אמריקאי. האם הציביון המערבי שלנו הוא מה שיאפשר לנו לנצח, או שהערכים הליברליים הם מה שעומד בינינו לבין הניצחון? 

בפרק הקרוב נצלול אל המלכוד שעומד בבסיס דימוי ה״ווילה בג׳ונגל״, ונתבונן באתגרים שמציבה המלחמה בפני מערכת ההפעלה המערבית. 

אחת מהקונספציות המרכזיות שהתנפצו על קרקע המציאות בשבעה באוקטובר היא האסטרטגיה של סבב, שקט וחוזר חלילה. מה היה שם, במקצב המחזורי שעומד בבסיס האסטרטגיה הזאת, שסחף אחריו כמעט את כל הצמרת הפוליטית והביטחונית של ישראל? 

בפרק הקרוב נצלול אל מעגל הקסמים המכושף שעמד בבסיס המדיניות שכשלה, ונשאל איך כל זה קשור לרצון שלנו להרגיש, ולו לרגע, שאנחנו וילה בג׳ונגל.

מאז שקונספציות צבאיות ומדיניות רבות התרסקו על קרקע המציאות בשבעה באוקטובר, כולנו עסוקים בלהסביר כמה הן היו חסרות היגיון ומשוללות יסוד. אבל בשביל להבין את מחדל 23׳, אולי אנחנו צריכים לשאול דווקא את השאלות ההפוכות – מה ההיגיון הפנימי וכוח השכנוע שהיה לקונספציות הללו? מה גרם לכל כך הרבה אנשי מקצוע מבריקים לדבוק בהן?

בפרק הקרוב נעמיק בשאלות הללו, ונחזור לתמונה אחת שתלויה במשרד של בכיר בקהילת המודיעין, ומספרת את הסיפור כולו. 

אל מול הדילמה חסרת התקדים שמלחמת עזה מציבה בפנינו, מתחולל בקרבנו שינוי חסר תקדים: הקיטוב והבינאריות שבהן השיח הפוליטי שלנו מתנהל בדרך כלל מפנות את מקומן לספקות, לצניעות ואפילו לרעד קל בקול. האם אסון השבעה באוקטובר יישנה את האופן שבו אנחנו מתווכחים?

בפרק הקרוב נבקש להבין מהי ״דילמה טרגית״, ונשאל כיצד ההתמודדות עמה משנה מן היסוד את האופן שבו אנחנו רואים את המציאות. 

אז מה הם בעצם רוצים מאיתנו? למה הם כל כך שונאים אותנו? ההיסטוריה היהודית רצופה בשנאה אנטישמית ובניסיונות להתמודד איתה, להשתלב, להתקבל ולהיות עם ככל העמים. אבל קיצור תולדות האנטישמיות מוכיח שהמאמץ הוא עקר- הוירוס הזה עמיד לכל תרופה, אנטיביוטיקה או נסיוב. לפחות במובן הזה- הרצל טעה.

כולנו תופסים את הראש כשאנחנו חוזים בגל האנטישמיות שמתפשט בעולם כאש בשדה קוצים, וכשאנחנו מבחינים כיצד התגובות לטבח במעוזים ליברלים רבים נעות בין הכחשה במקרה הטוב לצהלה במקרה הרע. איך זה שמכל האידיאולוגיות בעולם דווקא הליברליזם ננגע באנטישמיות?

בשביל לפתור את התעלומה הזו נזדקק למשוואה עם שני נעלמים, לספר בן 120 שנה, ולווירוס יעיל במיוחד. 

המלחמה מאפשרת לנו לחזות בחברה הישראלית בשיא תפארתה, אך היא גם מעמתת אותנו עם לא מעט רגעי קיטוב פוליטי. האם יש דרך להתמודד עם המחלוקות מבלי להתפרק?

בפרק הקרוב נשאל מה יאפשר למערכה הצבאית להפוך לשריקת הסיום במלחמה הפנים-ישראלית, נתבונן בסוגים השונים של הקיטוב הפוליטי שאנחנו חווים, ונחפש אחר דרכי שיח שישמרו משהו מהשינוי שמתחולל בנו מאז השביעי באוקטובר. 

רגע לפני שפרצה מלחמת השבעה באוקטובר, הגיעה לשיאה מלחמה אחרת – מלחמת האחים הקרה שהתחוללה במסדרונות הכנסת, בכיכרות העיר וברשתות החברתיות. האם המערכה הצבאית הביאה לשריקת הסיום של המלחמה הפנים-ישראלית, או שמדובר רק בהפסקת האש שלה?

בפרק הקרוב נשים זרקור על האחדות שפשטה בחברה הישראלית עם פרוץ המלחמה, ונשאל מה יאפשר לה לשרוד אל מול המוקשים החברתיים והפוליטיים שממתינים לנו בשדה הקרב.

ההנחה שהחמאס מורתע היא אינה הקונספציה היחידה שהתנפצה על קרקע המציאות בשביעי באוקטובר.
 
בבסיסה עמדה קונספציה שורשית ועמוקה אף יותר – כזו שלא רק עיצבה את הפרשנות שלנו למציאות, אלא במידה רבה גם את הנחות היסוד שלנו על האנושות. 

בפרק הקרוב נפרק את הקונספציה הזו באמצעות הרעיונות של הרב יונתן זקס והאסטרטגיה הצבאית במלחמת העולם השנייה, ונשאל אילו עוד הנחות יסוד מתפוררות ביחד איתה 

ככל שחולפים הימים, המלחמה הנוכחית מתבררת כמלחמת יום הכיפורים על סטרואידים – במחדלים המהדהדים והדומים להדהים, ולא פחות מכך – בכוח העז שפורץ מלמטה, ומחפה על כשלי ההנהגה.  

בפרק הקרוב נחזור ל-12 השעות שבהן לוחמי יום הכיפורים הפכו את כללי המשחק, נשאל מהי ההפתעה שאפשרה להם להכריע את המערכה, ונגלה כיצד אפילו אחרי חמישים שנה, אנחנו מסתכלים עליהם ורואים אותנו 

בימים מורטי העצבים שחלפו מאז מאורעות השביעי באוקטובר, זה נהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא תשובה לשאלה ״מה נשמע״. בקרב רבים מאיתנו מתחוללת סערה רגשית רבת עוצמה, שבמהלכה אנחנו נעים בין זעם, הלם ויגון לבין תחושות שייכות, ערבות ולפעמים אפילו הערצה ופליאה. 

האם הסערה הרגשית הזו היא מעמסה, או שהיא דווקא סוללת עבורנו נתיב להחלמה?
בפרק הקרוב נבקש לנווט בלב הסערה הזו, ונרחיק עד לג׳ונגל באמזונס בשביל לגלות שלמנעד הרגשי הרחב שלנו עשוי להיות יתרון הישרדותי מפתיע.

מבונו ועד ביידן, נדמה שישראל מעולם לא הייתה כה אהובה ונתמכת כמו אחרי השביעי באוקטובר. 
אך לכולנו נדמה שאנחנו פועלים על זמן שאול – שהאהבה הזו עשויה לדעוך ככל שנתרחק מעמדת הקורבן ונשקם את ההרתעה הישראלית. האם יש דרך לצאת מהמלכוד הזה?
בפרק הקרוב נצלול אל הדילמה הזו, ונציע שההכרעה במלחמה עוברת דרך ניצחון של משחק סכום האפס שאנחנו מצויים בו 

מאורעות השביעי באוקטובר פערו במציאות הישראלית חור שחור, כזה שמילים, רעיונות ותיאוריות נבלעות  בתוכו. כיצד השבר הזה ישנה אותנו כבני אדם וכאומה? 

בפרק מיוחד לימי הלחימה, נחזור לרגע לנקודת ההתחלה, נטיל ספק בתובנות ובתפיסות שלנו, ונישיר מבט למשימה ההיסטורית שניצבת מולנו: להקים את ישראל בפעם השנייה. 

בואו נדמיין את האפוקליפסה עכשיו כדי שנוכל למנוע אותה אחר כך. בשני פרקים מיוחדים של ״מפלגת המחשבות״ אנחנו מישירים מבט אל האסונות שהמשבר הפוליטי עלול להוביל אותנו אליהם, ומציעים פיתרון אפשרי לקטיעת המעגל ההרסני שנלכדנו בו.

בפרק הנוכחי נציע סטארט אפ: לגבש כבר עכשיו ״הסכם שלום״ בין המחנות הפוליטיים  – כזה שכולל ויתורים כואבים משני הצדדים – לפני שנשלם את המחירים הכבדים של מלחמת אחים.[g]

אנחנו נוטים לחשוב שאם נדבר על התרחישים הגרועים והקשים מכל – נגרום להם למעשה להתממש; שהמחשבה שלנו תברא את המציאות. אך ההיסטוריה הישראלית הראתה לא פעם שההפך הוא הנכון – שרק אם נתייחס ברצינות לאסונות שמאיימים עלינו יהיה לנו סיכוי למנוע אותם.

בשני פרקים מיוחדים של ״מפלגת המחשבות״, נישיר מבט אל האסונות שהמשבר הפוליטי עלול להוביל אותנו אליהם, ונציע פתרון אפשרי לקטיעת המעגל ההרסני שנלכדנו בו. בפרק הקרוב נבחן לעומק את האסונות שעשויים להתרחש במישור הביטחוני, הכלכלי והמדיני, ונשאל מדוע הפעם מערכת החיסון החברתית שלנו לא מצליחה להגן עלינו מפניהם.

היינו מצפים שעם כוח פוליטי גדול תגיע גם עוצמה מדינית וכלכלית גדולה, אבל ההיסטוריה המודרנית מלמדת אותנו שההפך הוא הנכון. איך זה שמאחורי המדינות החזקות והמשגשגות ביותר עומדות דווקא ממשלות שמוותרות על הכוח שלהן?

בפרק האחרון לעונה נשאל מדוע השיטה הדמוקרטית-ליברלית מאפשרת לתודעה האנושית לשגשג, במסלול שמתחיל בנבואת זעם בת מאתיים שנה, עובר באבולוציה של יצורים חד-תאיים, ומגיע עד לפלא הסטארט- אפ ניישן הישראלי. באמצעות הדוגמאות הללו, נשאל מה יקרה אם נעשה פוליטיקה באותו חופש ותעוזה שבה אנחנו עושים מדע. 

הסערה הפוליטית שמתחוללת סביבנו לא מתחילה ונגמרת בהתנגשות בין מערכת המשפט לכנסת, ואפילו לא במתח בין זכויות האדם לבין רצון העם. יחד עם המאבק האידיאולוגי, רוחש מתחת לפני השטח גם מאבק בין שני צרכים רגשיים בסיסיים, שמהדהדים את שתי הטראומות הגדולות של המאה ה-20. 
בפרק הקרוב נעמיק בצרכים הפסיכולוגיים שמנווטים את המפה הפוליטית, נבחן מה קורה כשהאיזון ביניהם מופר, ונשאל האם נגזר עליהם להיאבק זה בזה לנצח.

בין אם מדובר בזכויות נשים או ביחס לעמים אחרים, נדמה שהתנ״ך הוא לא בדיוק דוגמא ומופת לשוויון ולסובלנות. אז איך זה שהאבות המייסדים של הליברליזם שאבו השראה דווקא ממנו? 
 בפרק הקרוב נצלול אל הקשר המסועף שבין יהדות לליברליזם, נחזור לרעיון הרדיקלי שהמתין בשולי ההיסטוריה במשך 3,000 שנה, ונשאל האם סיפור הבריאה המקראי הוא גם נקודת הראשית של המהפכה הליברלית. 

נדמה שהחברה הדמוקרטית מעמידה את האדם המאמין בקונפליקט – האם עליו לציית לרצון העם או לרצון האל? או במילים אחרות, מי באמת הריבון מבחינתו - העם, או ריבונו של עולם?  בפרק הקרוב נצלול לתשובות המגוונות שניתנו לשאלה הזו, ונגלה תשובה מפתיעה שמסתתרת ממש בלב המיינסטרים ההלכתי. 

האם הלאומיות מאיימת על עתיד הדמוקרטיה, או דווקא מבטיחה אותו? בפרק הקרוב נשאל מה היה קורה אם היינו חיים בעולם נטול לאומיות, נעמיק בשורשי הרתיעה ממנה, ונגלה שכמו במיטב המתכונים, גם לאומיות מומלץ להגיש בטמפרטורת החדר.

מצידו האחד של התותח: מנהיג שיורה על בני עמו בשם הממלכתיות. מצידו האחר: מנהיג שלא משיב אש בשם אותה המטרה. כיצד המלחמה על הממלכתיות הביאה את האבות המייסדים של ישראל לפעולות כל כך מנוגדות? 
 
בכדי להבין זאת, נחזור למלחמת אחים אחרת שלא נמנעה – מלחמת האזרחים האמריקאית. דרך המילים והרעיונות של לינקולן נגלה את פניה השונים של הממלכתיות, נבחן מהו הפרדוקס שעומד בליבה של המלחמה המפורסמת, ונשאל מה אנחנו, היושבים בציון, יכולים ללמוד מכל זה.

במשך אלפי שנים נדמה היה שהעם היהודי לוקה במחלה חשוכת מרפא: שבטיות שמכלה כל חלקה טובה. 
אבל אז הגיעו בן גוריון ובגין עם סטארט אפ: ממלכתיות שמבכרת את טובת האומה על רצונות השבט. 
האם הישראלים של 2023 ממשיכים את דרכם, או חוזרים הישר לחיקה המוכר של השבטיות?

בפרק הקרוב נמשיך לשרטט את הביוגרפיה של השבטיות היהודית, נתבונן בניסיונות לכתוב בה דפים חדשים, ונשאל איזה דף אנחנו כותבים ברגעים אלה ממש.

אנחנו שומעים שוב ושוב ש״אנשים אחים אנחנו״, אך התנ״ך דווקא מציע סיפור אחר: סיפור על שבטים שנוטים להתנתק ולהיאבק זה בזה, וחווים רק רגעים מעטים של אחווה ושל אחדות. האם גם עלינו נגזר להמשיך את שושלת השבטיות?

בפרק הקרוב ניגע בשאלה הזו דרך קיצור תולדות השבטיות היהודית, נשאל מהו הפרק החסר של התנ״ך ונבחן האם יש דרך מילוט מצוואת השבטיות המקראית.

האם אתם תופסים את תומכי המחנה הפוליטי היריב כאנשים טובים עם דעות שגויות, או אולי פשוט כאנשים רעים? אם בחרתם באופציה ב׳ – אתם לא לבד. שנאה על רקע פוליטי הפכה לתופעה חובקת עולם, שלא פסחה על החברה הישראלית. מהי שרשרת הייצור שמובילה ליצירת והעצמת השנאה הזו, ואיזו טרגדיה הרסנית עומדת בבסיסה?

כיצד ייראה עולם שבו זכויות האדם מוגנות לחלוטין מהרצון ההפכפך של העם? האם יהיה זה גן עדן ליברלי, או דווקא הרע מכל העולמות?
אחרי שבחנו מה יקרה אם נחיה בדמוקרטיה ״על מלא״, הפרק הקרוב יוקדש לפנטזיה על ליברליזם ״טהור״. בכדי להבין את שורשי הפנטזיה הליברלית ניעזר בתורת המדינה של אפלטון ותורת הנפש של פרויד, ונשאל איזה שיעור חשוב כדאי שנלמד מהברקזיט.

תארו לכם דמוקרטיה טהורה לחלוטין, כזו שבה רצון העם הופך ישירות למדיניות העם: בלי מגבלות ליברליות, בלי סייגים ובלי בלמים. האם תהיה זאת התגשמות הפנטזיה הדמוקרטית, או דווקא התרסקות שלה?
בשני הפרקים הבאים נשאל מה יקרה אם הדמוקרטיה הליברלית תתפרק לשני המרכיבים שלה – דמוקרטיה ״על מלא״ או ליברליזם על סטרואידים. בפרק הקרוב נדמיין מצב שבו הכרעת הרוב תנצח את זכויות האדם בנוק-אווט, ונבחן כיצד הסרת הבלמים הליברליים תשפיע על הגביע הקדוש של הדמוקרטיה – תהליך הבחירות.

מצד אחד של הזירה: שלטון הרוב. מהצד השני: חירויות הפרט. מי תרצו שינצח? בפרק הקרוב נטען שבניגוד לאינטואיציה שלנו, הכרעה בנוק-אאוט לטובת אחד הצדדים עשויה לפגוע בשני הערכים שמתגוששים על הזירה – גם בזה שיוצא כשידו על העליונה. בכדי לבסס את הטיעון הזה נשוב להגות של לאו דזה ושל ישעיהו ברלין, ונשאל מדוע במאבק בין ערכים כדאי לרוב שנאחל בהצלחה לשני הצדדים.

ברחובות וברשתות אנחנו מקוטבים מאי פעם, אך כשהסוקרים על הקו אנחנו דווקא די תמימי דעים: לרובינו יש תחושה שנחוצה הסכמה רחבה עבור שינויים בכללי המשחק הפוליטי. בפרק הקרוב נעמיק במסורת החוקתית שמתגבשת מול עינינו בימים אלה, ונשאל האם מתחת למאבק נגד השינויים החוקתיים מסתתר למעשה מאבק במורשת של אהרן ברק.

על פניו נדמה שהמאבק סביב הרפורמה המשפטית נובע משבר רעיוני – כזה שאפשר לאחות באמצעות הסדרה חוקתית. אך מתחת לפני השטח מבעבע שבר עמוק ומורכב יותר, כזה שקשה הרבה יותר למצוא לו מזור: שבר רגשי. לאיזה מלכוד השבר הזה מוביל אותנו, והאם יש דרך להיחלץ ממנו?

האם אנחנו דוהרים אל עבר משבר חוקתי חמור, או דווקא אל עבר רגע חוקתי יקר מפז? בכדי להבין לאן פנינו מועדות נצלול אל הפרדוקס שעומד בלב שיטת הממשל הישראלית, נחזור לפסקה הכי פחות מוכרת אבל אולי החשובה ביותר במגילת העצמאות, ונשאל האם הגיעה העת להתמודד עם המשימה שממתינה לנו בטו-דו ליסט כבר 74 שנה. 

נדמה שצו השעה הוא להילחם על העמדות שלנו בנוגע לרפורמה המשפטית במלוא הכוח, אך בשני הפרקים האחרונים אנחנו מבקשים לעשות את ההפך: לא לשאול היכן היריבים הפוליטיים שלנו טועים, אלא לנסות להבין היכן הם צודקים. בפרק הנוכחי, נשאל מהם הרעיונות הגדולים שעומדים בבסיס ההתנגדות לרפורמה, ולשם כך ניעזר בגדולי ההוגים של המחשבה הפוליטית, ונשאל מה הקשר בין הפוליטאה של אפלטון לבין ההבטחות של בצלאל סמוטריץ'.

המאבק שמעוררת הרפורמה המשפטית מביא עמו גם סגנון קשב מסוים: קשב סלקטיבי. באווירת החירום הנוכחית, הטיעונים של היריבים הפוליטיים שלנו מצטיירים יותר ויותר כלא רציונליים, מגוחכים ומאיימים, עד שעצם ההקשבה להם נדמת כמסוכנת.

בשני הפרקים הקרובים נלך נגד האינטואיציה הזו, ונקשיב באופן רדיקלי לטיעונים הכי משכנעים בעד ונגד הרפורמה. לא נעסוק באותיות הקטנות שלה, כי אם ברעיונות הגדולים שעומדים בבסיס המאבק סביבה. בפרק הנוכחי נראה שניצוץ האמת שברפורמה טמון אי שם בין האבות המייסדים של ארצות הברית, לבין פסק דין אחד מלפני 30 שנה שחולל מהפכה.

 המילה ״דמוקרטיה״ מעולם לא הייתה כל כך פופולרית. ברחובות, באולפנים, בפיד ובמליאה, נדמה שכולם נאבקים בחירוף נפש בשמה: גם אלו שנלחמים למען בית משפט חזק, וגם אלו שנלחמים למען כנסת חזקה. מי מהצדדים בעצם מייצג את הדמוקרטיה נאמנה? בכדי לענות על השאלה הזו, נחזור אל שכבות העומק הרעיוניות שמרכיבות את שיטת הממשל הישראלית, ואל השילוש הקדוש שעומד בבסיסה.

כשמדובר בניווט בכביש, אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לסמוך על כללי הניווט הבסיסיים: אם נפנה שמאלה, כנראה שלא נמצא את עצמינו זזים איכשהו דווקא לימין. אך למפה הפוליטית חוקים ומצפן משלה. מדוע בזירה הפוליטית התקדמות חסרת גבולות לעבר מטרה מסוימת עשויה להוביל הלכה למעשה לתוצאה הפוכה לחלוטין?

בכדי להבין את הפרדוקס הזה, נכיר את צורת החשיבה המהפכנית שמתחילה בחכם סיני עתיק, עוברת דרך פסיכולוג אוסטרלי מודרני ומגיעה הישר אל לב הפוליטיקה הישראלית העכשווית.

ויכוחים חוצבי להבות הם סימן היכר מובהק של העם היהודי, ויעיד על כך כל מי שניסה לנהל ויכוח פוליטי בארוחת שבת משפחתית. אבל בזמן האחרון נדמה שהמחלוקת כל כך החריפה עד שאנחנו מתקדמים בצעדי ענק אל מחוזות הקיטוב – ויש אפילו מי שזורק את הביטוי הטעון ״מלחמת אחים״ לקלחת. 
מה המנגנונים החברתיים והפסיכולוגיים שעומדים בבסיס הקיטוב המחריף בחברה הישראלית, ומדוע נדמה שהעמדות הפוליטיות שלנו הולכות ומקצינות? העונה השלישית של ״מפלגת המחשבות״ מניחה את הקיטוב הישראלי על שולחן הניתוחים, ומתחילה בהצעה רדיקלית של הוגה חידתי אחד, שביקש מאיתנו לעשות את המעשה הפילוסופי הקשה ביותר – להטיל ספק במובן מאליו.

למרות שבעולם הרעיונות כבר כמעט ואין הבדלים בין ימין לשמאל, בעולם הזהויות הפער בין המחנות האלה משמעותי ועמוק. כדי להבין אותו, צריך לחזור כמאה ועשרים שנה אחורה אל הקונגרס הציוני השישי, בו פרצה המחלוקת הטריטוריאלית הראשונה שקרעה את התנועה הציונית. מתברר שהמחלוקת על עתיד יהודה ושומרון היא רק סיבוב נוסף של המחלוקת הגדולה ההיא על אוגנדה.

לפי הרעיונות שעלו בפרקים הקודמים, זו תקופה מאוד מוזרה להיות בה ״מסוכסכים״. אנחנו אמנם חלוקים בנוגע לעתיד הרחוק, אך רובנו מסכימים על הפעולות בהווה הקרוב בשטחים. אך למרות שהמחלוקת הפוליטית החריפה ביותר בתולדות ישראל דעכה, השנאה והקיטוב לא דעכו כלל וכלל. זהו הפרדוקס הגדול של הפוליטיקה הישראלית. איך אפשר להסביר אותו?

בעשורים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים, ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון נתפסה בעיקר כנספח לדיון המרכזי, או אפילו ככלי. בעוד שהימין ראה בה אמצעי להרחבה ולחיזוק הריבונות הישראלית בשטחים, השמאל ראה בה מכשול הרסני בדרך לשלום. אבל היום, כאשר בשטחי יהודה ושומרון חיים למעלה מחצי מיליון יהודים, ההתיישבות היא כבר לא עוד טיעון בויכוח. היא הפכה להיות לנושא בפני עצמו, והיחס אליה הוא בעצם מיקרוקוסמוס של הדיון כולו. 

רעיון צמצום הסכסוך הוא ביטוי לפוליטיקה צנועה. כזו שאינה מבקשת להגשים חלומות, אלא למנוע אסונות ולהביא לשיפור ״החיים עצמם״. אבל מה יעלה אם כן בגורל החלומות? האם בחירה בטקטיקה של צמצום הסכסוך היום תפגע בפתרון הסכסוך בעתיד? ומה יש לפלסטינים לומר על כל זה?

אחרי שעברנו כמה תפניות מחשבתיות, ובהן המעבר מחשיבה בינארית לכמותית, נצלול לעומק לאפשרות של צמצום הסכסוך - אסטרטגיה שמייצרת אפשרות לצאת מהמלכוד, ולפעול כדי לשנות את המציאות. נשאל מהו בעצם צעד שמצמצם את הסכסוך, מה תהיה ההשפעה המצטברת של צעדים רבים כאלו, ומה עומד מאחורי ההתנגדויות לאסטרטגיה הזו.

על פניו, נדמה שיש שתי דרכי התמודדות עם הסכסוך, וששתיהן בלתי אפשריות: מצד אחד, אי אפשר לפתור אותו כמו שהשמאל חולם, מצד שני, אי אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא, כפי שהימין מבקש. אך ייתכן שהמצב אינו בינארי כפי שנדמה, ושיש גם אפשרות שלישית. בשביל להגיע אליה, צריך לעבור דרך שלוש תפניות מחשבתיות.

הפרק הקודם הסתיים במסקנה המפתיעה שהמצב הקיים לא נורא כל כך. אם אי אפשר לפתור את הסכסוך, נראה שהכי נכון לנסות ו"לנהל" אותו. אך האם זאת אשליה? אולי דווקא אסטרטגיית ניהול הסכסוך היא שתוביל את מדינת ישראל לקטסטרופה הגדולה מכל?

כשמבינים עד כמה הסכסוך מסובך וכמעט בלתי ניתן להתרה, עולה האפשרות שאולי המצב הקיים לא נורא כל כך. תקופות השקט אמנם מופרות מדי פעם בגלים של אלימות וטרור, אך נדמה שכוחות הביטחון כבר מיומנים בהתמודדות עמם. אם כך, ייתכן שהבעיה נעוצה בכלל בציפיות שלנו. אולי את הסכסוך הזה אי אפשר לפתור, אבל אפשר ללמוד לנהל?

בפרק הקודם סיימנו מהלך ממושך של הקשבה רדיקלית לצדדים השונים של הסכסוך: הפלסטינים והישראלים, השמאל והימין. כעת, הגיעה העת לעבור מהפילוסופיה לפרקטיקה, ולשאול: אז מה עושים עכשיו? האם הסכסוך הזה פתיר? קיימת דרך שבה העמים יוכלו להתפייס?

נרטיבים היסטוריים ורעיוניים – כמו המחלוקת על השאלות מיהו יליד, מיהו עם ומיהו הקרבן – כבודם במקומם מונח. אך בתשתית הסכסוך הזה רוחשים רגשות עזים שמשפיעים על המציאות באופן דרמטי. בשל כך, הביוגרפיה הרעיונית של הסכסוך היא חשובה, אבל הביוגרפיה הרגשית שלו חשובה לא פחות. 

בניגוד לשיח הציבורי הפופולרי בנושא, השאלה מי סובל יותר או מיהו הקרבן בסיכסוך הזה היא לא שאלה ילדותית, או תחרות מגוכחת על קורבנות; זו דווקא נקודת מפתח חשובה להבנת הטיעונים הרעיוניים של שני הצדדים. לכן, על אף הקושי, ולפעמים בניגוד לאינטואיציה הבסיסית של חלק מאיתנו, בפרק הקרוב ננסה להתייחס ברצינות לשאלה - מיהו הקרבן?

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, והותירה אחריה סדר עולמי חדש. הסדר החדש יצר את הזכות להגדרה עצמית, ואת המשוואה החדשה: "לעם, היושב על מולדתו, מגיעה מדינה". באירופה זה עבד לא רע, אבל במזרח התיכון לעומת זאת, כל צד טוען שרק הוא עומד בתנאי המשוואה הזו. אחרי שבפרק הקודם ניסינו לפצח את השאלה מי יכול לטעון שזו מולדתו, הפעם ניגש לחלק הראשון במשוואה: מיהו עם?

תמצית הטיעון הציוני ותמצית הטיעון הפלסטיני הם תמונות מראה האחד של השני: שני הצדדים טוענים "אנחנו מכאן. הצד השני הגיע ונישל אותנו מאדמתנו". בפרק זה ננסה לעשות סדר בטיעון הילידי של המסוכסכים, ולברר סוף סוף מי מכאן ומי לא, מי נישל את מי ומתי, והאם הקולוניאליזם האירופי קשור לסיפור. 

״הצד השני״ שנקשיב לו כעת הוא לא השכן ממול שהצביע ההפך מאיתנו בבחירות, או הדודה הקיצונית שמייצרת מריבה בכל ארוחה משפחתית. בפרק הזה נקשיב באופן אמפתי, אולי רדיקלי, לטיעונים של הצד השני האמיתי בסכסוך הזה - זה שעד כה בכלל לא דיברנו עליו, או איתו - הפלסטינים.

חמור רעב עומד באמצע חדר, משני צידיו ערמות שוות בגודלן של חציר. שתיהן נראות לו אטרקטיביות באותה המידה, והוא מתלבט לאיזו מהן לפנות. לפי הפילוסוף הצרפתי בורידן, החמור משתתק וממשיך להתלבט לנצח, עד שהוא הופך לגל של עצמות. אחרי שראינו את האמת בטיעונים השונים בנוגע לעתיד הסכסוך, האם הפכנו גם אנחנו לאותו חמור משותק? 

חידה למאזינים: איזו מצווה מופיעה הכי הרבה פעמים בתורה? שמירת שבת? הנחת תפילין? מצוות יישוב הארץ? ואולי - אף תשובה אינה נכונה? בניסיון להבין מה העמדה של ״היהדות״ על הסכסוך, נשאל האם גם במקרה הזה - כמו במקרה של הציונות והמוסר - צד אחד בדיון לקח מונופול על היהדות.     

בשיח הישראלי על הסכסוך נדמה שלשמאל יש מונופול על המוסר, ושהימין מחזיק במונופול על הציונות. אך האם ייתכן שלא באמת מדובר במחלוקת בין ערכי הציונות מימין לערכי המוסר וההומניזם משמאל, אלא בקונפליקט בין ערכי הציונות עצמה?

בפרק של היום נבקש להקשיב לטיעונים המוסריים בנוגע לעתיד השטחים, משימה שמתבררת כמורכבת במיוחד. יש לנו אמנם נטייה לחשוב שדילמות מוסריות דומות לשאלות עובדתיות – שכמותן, קיימת תשובה אחת נכונה לשאלה – ומטרת הדיון המוסרי הוא פשוט לחשוף אותה. אך בדרך להבנת הסכסוך, נצטרך לערער על התפיסה הזו, ולשאול מהי בעצם דילמה מוסרית.

הדרך שלנו להקשבה רדיקלית החלה בטיעונים ההישרדותיים משמאל ומימין, ובניסיון להשתכנע משניהם. בשני הפרקים הבאים נעשה מהלך דומה במישור של הטיעונים המוסריים, ונתחיל במילה אחת שמושכת אליה את מרבית האש. היא כל כך טעונה, עד שלעתים כשהיא עולה לאוויר, הדיון מיד מסתיים. בואו נדבר על הכיבוש.

הדמוגרפיה היא לא הטיעון היחיד שמתחרה על תשומת ליבנו במגרש ההישרדותי. ואם בהקשבה רדיקלית עסקינן, זה הזמן לגייס אותה לטיעון ההישרדותי הבולט ביותר של הימין: היציאה מהשטחים תפגע בביטחון הלאומי שלנו, ותאיים באופן אסטרטגי על עצם קיומה של מדינת ישראל. האם לשמאל יש תשובה טובה לתרחיש הזה?

אחרי שעסקנו בהקשבה רדיקלית, הגיעה העת לגייס אותה. שני הפרקים הקרובים יתמקדו בהקשבה לטיעונים המשכנעים ביותר משני צידי המתרס – הטיעונים ההישרדותיים. בפרק הקרוב נעמיק בטיעון המשכנע ביותר משמאל – הטיעון הדמוגרפי. ליבת הטיעון אינה נעוצה במספר התינוקות הפלסטינים הנולדים מדי שנה, אלא בשאלה רחבה יותר: כיצד ישראל תתמודד עם שני מיליון פלסטינים?

החדשות הרעות: נראה שאיבדנו את היכולת לנהל שיחה מעניינת, טובה ויצירתית על הסכסוך (או למעשה על כל נושא שחשוב לנו). אבל יש גם חדשות טובות: מסתבר שזו אינה גזירת גורל, ושיש מה לעשות כדי לרפא את המצב הזה. הדרך לשם מתחילה בשמורת גורילות ברואנדה, ומגיעה עד בית הלל.

עד עכשיו לא באמת דיברנו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. דיברנו בעיקר על עצמנו, ועל איך אנחנו מגבשים את הדעות שלנו לגביו ומתבצרים בהן. גילינו שמרוב שאנחנו נעולים בתוך זהויות וחרדות, קשה לנו לראות את המציאות עצמה; בטח שלא לדבר עליה. כך קרה שהסכסוך אמנם לגמרי חי, בועט וקיים, אבל השיחה עליו מתה. 

אם אתם חיים פה בשנים האחרונות,אתם מכירים את האדישות הישראלית ביחס לסכסוך. אבל האדישות הזאת יוצאת דופן: מאז ההתנתקות הפערים בין ימין לשמאל אמנם קטנו, אך עוצמת הקיטוב לא קטנה בהתאם. רובנו איבדנו עניין בסיכסוך - אבל נשארנו מסוכסכים. מתברר שכמו שלחלומות יש סיפור, ולחרדות יש סיפור, גם מאחורי האדישות הישראלית יש סיפור שכדאי להקשיב לו.

אחרי כשלון ההתנתקות, בזמן שהמיינסטרים הישראלי נפל לייאוש, הסמנים השמאליים והימניים של המפה הפוליטית חישבו מסלול מחדש. כל צד ביקש להפיק לקחים ולעדכן את תפיסת העולם שלו למציאות החדשה, וכך הימין והשמאל עברו במקביל תפנית אידיאולוגית עמוקה. במידה רבה, הם עברו את אותה התפנית עצמה.

הישראלים בוגרי שתי האינתיפאדות מבינים שאי אפשר להישאר בשטחים, אבל שגם אי אפשר לצאת מהם. שאנחנו לא רוצים לשלוט על הפלסטינים, אבל שגם אי אפשר לסמוך עליהם. זה בדיוק מה שנקרא - מילכוד.
ואז, בדיוק ברגע הייאוש הגדול, כוכב חדש זוהר בשמי הרעיונות. שמו בישראל: ״חד צדדיות״.

 מתברר שיש קשר עמוק בין התשוקות שלנו לבין היכולות שלנו. ככל שהמציאות מתקרבת לחלומות שלנו, כך גובר התיאבון שלנו להגשמתם. זה מה שקרה לשני החזונות הציוניים הגדולים שקיבלו חבטה קשה עם הקמת המדינה ונכנסו למעין תרדמת, עד  שמלחמת ששת הימים הפכה אותם שוב לאפשריים, והפיחה בהם רוח חיים. האם הפעם המאבק הרעיוני ביניהם יוכרע סופית? האם אחד מהם יגיע סוף סוף למימוש? 

לכל צד במפה הפוליטית בישראל יש חזון אפוקליפטי גדול לגבי מה יקרה למדינת ישראל אם הצד השני ינצח, כמו גם חזון אוטופי במקרה שהאידיאולוגיה שלו תמשול בכיפה. אבל מה בעצם היה רגע ההולדת של החזונות הגדולים הללו? מסתבר שלא ב-67', לא ב-48' ואפילו לא ב-29׳. כדי לגלות כיצד ומתי נוצרו החזונות המנוגדים של הימין ושל השמאל צריך ללכת אחורה. הרבה אחורה. 

"חורבן הבית השלישי" ומלחמת יום כיפור לא לבד. מחזון יוחנן, דרך נוסטרדמוס ובאג 2000 
ועד משבר האקלים - האנושות תמיד היטיבה לנבא את סוף העולם. העניין הוא שאפוקליפסה טובה לא רק מייצרת חרדה, היא גם מייצרת פוליטיקה. מה הקשר בין האפוקלפיסות שאנחנו חוששים מהן, ובין הדעות הפוליטיות שאנחנו מחזיקים בהן? ספויילר: לא קשר מקרי.

בעונה הראשונה של מפלגת המחשבות עסקנו ברעיונות הגדולים שמאחורי הפוליטיקה, וטענו שהם עוזרים לנו להבין את המציאות. אך למען האמת, זה לא תמיד ככה. לפעמים, רעיונות דווקא מסתירים לנו את המציאות, ומונעים מאיתנו לראות אותה כפי שהיא. אז באילו מקרים רעיונות מפסיקים להסביר ומתחילים להסתיר?מתי מדינת ישראל למדה את השיעור הכואב הזה, ואיך כל זה קשור לחפיסות הקלפים שלנו? פרק ראשון בעונה השנייה של מפלגת המחשבות: "מסוכסכים".
 
רוצים לקבל עדכון ישירות לפלאפון בכל פעם שעולה פרק חדש? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הוואצפ השקטה >> https://bit.ly/2VAjUYL

יש לכם שאלות על הפודקאסט? הצעות למנחים שלנו? בואו לקהילת הפייסבוק שלנו > https://bit.ly/3ltDotc

אחרי מאבקים אידיאולוגיים סוערים סביב כלכלה, משיחיות, דת וחלוקת הארץ - נדמה שהמחלוקת הכי אמוציונלית בישראל כיום היא "נתניהו כן או לא". אבל הוויכוח הזה הוא לא (רק) פרסונלי. יש פה תפנית עומק: מלהט של אידיאולוגיות לפוליטיקה של זהויות.

רוצים לקבל עדכון ישירות לפלאפון בכל פעם שעולה פרק חדש? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הוואצפ השקטה >> https://bit.ly/2VAjUYL

יש לכם שאלות על הפודקאסט? הצעות למנחים שלנו? בואו לקהילת הפייסבוק שלנו > https://bit.ly/3ltDotc

קו ישר עובר בין זאב ז'בוטינסקי שעיצב את הימין בתחילת דרכו, ובין בנימין נתניהו שעיצב וממשיך לעצב את הימין בעשורים האחרונים. הקו הזה עובר דרך עוד נתניהו אחד, בן ציון נתניהו האב. אז איך הפכו ה"נתניהואים" - בן ציון ובנימין - למנסח והמבצע, המשה והיהושע, המרקס והלנין של הימין הישראלי כיום? 

רוצים לקבל עדכון ישירות לפלאפון בכל פעם שעולה פרק חדש? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הוואצפ השקטה >> https://bit.ly/2VAjUYL

יש לכם שאלות על הפודקאסט? הצעות למנחים שלנו? בואו לקהילת הפייסבוק שלנו > https://bit.ly/3ltDotc

לתפיסת העולם המכונה "ימין" יש היבטים שונים במקומות שונים בעולם. בישראל, העמדה הזאת ממוקדת מבחינה היסטורית בעיקר ברעיון מרכזי אחד-ארץ ישראל השלמה בריבונות ישראלית, ללא פשרות או וויתורים.  זה לא תמיד היה ככה. זאב ז'בוטינסקי, האב המייסד של הימין הישראלי, ניסח הגות רחבה ועמוקה שהכילה בתוכה רעיונות סותרים שאיכשהו חיו בשלום אלה עם אלה. אבל היחיד שהצליח לאחד את הרעיונות האלה היה כנראה ז'בוטינסקי עצמו. בדורות שהגיעו אחריו הסתירות כבר לא החזיקו מעמד, הרעיונות שלו התפצלו למרכיבים שלהם, ורק חלקם התגלגלו אל ממשיכי דרכו, ובאופן ספציפי, אל הגותו של המנהיג הבלתי מעורער של הימין- בנימין נתניהו.

מהי ההבטחה שנתנה לנו את "הארץ המובטחת", על מה צריך לצאת לתחרות ריצה מול הערבים ומי צריך להיות סגן ראש הממשלה? הפרק הראשון בסדרת הימין- זאב ז'בוטינסקי.

היהודים שעלו מארצות האיסלאם בשנות ה-50 נקלעו למלחמת תרבות בין שני פרויקטים זהותיים אדירים: מפעל ה"ישראליזציה" בניצוחו של בן גוריון, ומפעל ה"ליטאיזציה" בחסות החברה החרדית. שני כורי ההיתוך האלו קיוו לראות את המזרחיים נטמעים בתוכם, אבל להזמנה הזו פנימה היו אותיות קטנות-גדולות מאוד. 

איך ייתכן שאפילו המרידות המזרחיות הובלו על ידי מנהיגים אשכנזיים, ואיזו "עין הרע" הטרידה את אריה דרעי רגע לפני שהוא נכנס לכלא?

הפעם במפלגת המחשבות, מזרחיים - המרד הכפול.

אי אפשר להבין את הפוליטיקה הישראלית, או את ישראל בכלל, בלי להכיר ולהבין את המזרחיים. והשלב הראשון בהיכרות הזאת היא ההבנה שהם לא באמת מזרחיים - המדובר בשם קוד לאנשים שבְּפועל הגיעו ממזרח, ממערב מצפון ומדרום לישראל, בעיקר ממדינות דוברות ערבית, בהן חיו תחת שלטון מוסלמי. למיקום הגיאופוליטי של מדינות המוצא שלהם הייתה השפעה דרמטית על סוג היהדות אותה הביאו במזוודה כשהגיעו לארץ. יהדות שמצד אחד לא רצתה להחרים עדי יסוד את העולם הישן, אבל גם לא לקדש או להקפיא אותו מהצד האחר. זאת הייתה יהדות נינוחה, גמישה, שחיה את חייה. יהדות מסורתית. הבעיה היא שבאופן מפתיע, כשהיהודים מארצות האיסלאם הגיעו לישראל, הם פגשו פה בעיקר את אירופה. והמפגש הזה הוליד את אחד המפצים הגדולים בפוליטיקה הישראלית.

עד כמה שקשה לדמיין תנועות רעיוניות שונות יותר אחת מהשניה מאשר החרדיוּת, הציונות הדתית המשיחית והשמאל, בכל זאת יש להן מכנה משותף אחד גדול- כל אחת מהן ציירה תמונת עתיד אוטופית המעניקה משמעות לחיים של המאמינים בהן. האוטופיות האלה סימנו יעד וחתרו אליו במשך עשרות שנים, ובהצלחה לא מבוטלת- חברת הלומדים, התנועה הקיבוצית וההתיישבות ביהודה ושומרון עיצבו- כל אחת בדרכה- את החברה הישראלית. 

אבל אם האזנתם לכל הפרקים עד היום, אתם גם יודעים איך זה נגמר. התנועות האידיאולוגיות האוטופיות -בקריסה, הסיפור הגדול -כבר לא עובד. נראה שההיסטוריה הפוליטית הישראלית כולה מתנקזת לרגע המיוחד הזה בהיסטוריה של הרעיונות: האם קריסת האוטופיות הישראליות מובילה לריפוי או לקיטוב? מה ישאר מהרעיונות האלה ביום שאחרי, ואיך כל זה קשור לכסא שעליו נשים כורעות  ללדת?

הרעיון הגואל של השמאל החילוני, הלא הוא הסוציאליזם, התנפץ באופן מפואר על רקע הזוועות מבית סין המאואיסטית, צפון קוריאה והקומוניזם הרוסי. אל הוואקום שנותר על במת ההיסטוריה השתחל רעיון חדש, כריזמטי ומבטיח: השלום. אבל האמת היא שמדובר ברעיון לא חדש בכלל. מי ששתל אותו ב-DNA של ההגות הציונית הוא לא אחר מחוזה המדינה, העיתונאי המזוקן שכולנו מכירים: בנימין זאב הרצל. רק שהייתה לו נקודת עיוורון אחת, והיא זו שגם גרמה לישראל להטיל ספק כבד ברעיון הזה - רגע לפני שאר העולם.

היום במפלגת המחשבות - האם זהו באמת הפרק האחרון של השמאל?.

לאורך ההיסטוריה, הרבה חוקרים עסקו בחוויה הדתית לסוגיה, ובין היתר בשאלה מה קורה - כהגדרתו של הפסיכולוג ליאון פסטינגר- when prophecy fails. כשהנבואה הגדולה והמבטיחה שהאמונה התבססה עליה, לא מתממשת. חלק מהמאמינים דווקא מתחזקים באמונה שלהם כחלק  מתהליך של דיסוננס קוגניטיבי, וחלק מהם מתרסקים אל משבר עמוק. מתברר, שזה קורה לא רק בדתות. השמאל הישראלי התבסס גם הוא על נבואה גדולה ומעצימה שעמדה על שלוש רגליים- סוציאליזם, לאומיות וחילון. כל אחד מהם בנפרד אבל בעיקר שלושתם ביחד, הוו את ה DNA של השמאל הישראלי. אבל כשהנבואה הגדולה של הסוציאליזם הציוני עליה דיברנו בפרק הקודם לא התממשה, היא  הפילה ביחד איתה גם את שני הקודקודים האחרים בפרמידה-  והותירה את המאמינים, בפתחו של משבר. היום במפלגת המחשבות- פרק נוסף ודרמטי במיוחד בתולדות השמאל הישראלי- כישלונה של הנבואה.

אם למדתם פה בתיכון, אתם בטח יודעים שהגרסה הספציפית של הציונות שבפועל הקימה את המדינה היא הציונות הסוציאליסטית. זה היה בתכנית הלימודים לבגרות. אבל רגע. סוציאליזם? זאת לא תנועה ללא ארץ ולאום, שיצאה בקריאת הקרב הידועה "פועלי כל העולם התאחדו"? זאת לא התנועה שהמניפסט המכונן שלה נפתח במילים "דברי ימיה של החברה כולה הם דברי ימיה של מלחמת המעמדות"? מה לנו, הלאום היהודי המבקש לשוב אל ארץ אבותיו - ולמאבק כלל עולמי? מה לעם של סוחרים, בנקאים ורואי חשבון ולמהפכה של מעמד הפועלים? זהו, שבאמת לא הרבה. לכן, הפרוייקט הזה הוא אולי הסטארט אפ הציוני הראשון, וכמו הרבה יוזמות סטארט אפ אחרות, גם הוא עבר כמה גילגולים עד שהצליח לעשות אקזיט. 

אז היום במפלגת המחשבות, תשכחו מכל מה שלמדתם לבגרות ותתכוננו למפגש מחודש עם הציונות הסוציאליסטית: מבורוכוב, דרך סירקין לברל כצנלסון - אדום עולה!

זה לא סוד שהשמאל הישראלי נמצא במשבר. התנועה הרעיונית שיצרה את המדינה שבדרך, הקימה את המדינה בפועל וגם הובילה אותה כמפלגת שלטון בשלושת העשורים הראשונים ורוויי המלחמות שלה, עסוקה בשנים האחרונות בעיקר בהישרדות. בתחילת הדרך, הרעיונות שכוננו את השמאל הישראלי היו גדולים מהחיים: הירואיים, חדשניים, יומרניים וסוחפים. הם ערבבו יחד בקוקטייל כמעט בלתי אפשרי סוציאליזם ולאומיות, הסתגרות מהעולם וחתירה לאוניברסליות,  מרד בדת ושאיפה לגאולה דתית. אבל שכשהסוציאליזם העולמי קרס, הוא הקריס ביחד איתו גם את הגרסה המקומית ומעוררת ההשראה של הסוציאליזם הציוני. ההצלה הגיעה ממקור בלתי צפוי. חלום חדש וכריזמטי נולד - השלום. האם האידיאולוגיה החדשה של השמאל תצליח להציל אותו מהמשבר? 

בסוף הפרק הקודם עזבנו את הציונות הדתית כשהיא בנקודת השיא שלה: משיחית, כריזמטית וגואלת. מחומשת ברעיונות קבליים עמוקים בגרסתם הקוקניקית, הציונות הדתית המחודשת מצליחה לעורר השראה בבניה ובנותיה ולייצר אצלם חיבור מפעים בין לאומיות לדתיות, בין מחויבות לעם ישראל למחויבות לתורת ישראל. אבל בדיוק אז, בנקודת השיא, קורה משהו לא צפוי- סתירה פנימית חבויה ורדומה בעומק התיאולוגיה של הרב קוק צפה על פני השטח וממיסה את הדבק המיוחד שהוא ייצר.

בפרק המסכם של סדרת הציונות הדתית ננסה לפענח את תהליכי הפירוק שעוברים על הציונות הדתית בשנים האחרונות, להבין איך דווקא מתוכם צומח לראשונה מועמד ציוני דתי לראשות הממשלה, ולראות דוגמה מאלפת לאיך רעיונות תיאולוגיים נסתרים משפיעים על תהליכים פוליטיים גלויים.

בשני הפרקים הקודמים התחלנו להכיר את ההגות המהפכנית של הראי"ה קוק - אמנם הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, אבל בהחלט לא דמות מרכזית או אהודה מדי בשנים ובסביבה שבהן חי ופעל. כשהרב קוק נפטר ב-1935 הרעיונות שלו היו לא יותר מהערת שוליים בפריפריה של הציונות הדתית. אבל בשנות ה-70, אחרי תרדמת של 35 שנה, הרעיונות האלו קמו פתאום לתחייה והפכו את הציונות הדתית כמעט לתנועה חדשה - משיחית, גואלת וכריזמטית. אחת הדמויות המרכזיות בהפיכת הרעיונות של הרב אברהם יצחק הכהן קוק למרכזיים כל כך, הייתה הבן שלו - הרב צבי יהודה הכהן קוק - המנהיג הבלתי מעורער של גוש אמונים ושל הציונות הדתית לדורותיה. בפרק של היום נגלה איך התיאולוגיה הייחודית אך הרדומה של הרב קוק האב נתנה שפה, מסגרת וכלים לרב קוק הבן, להעביר את הציונות הדתית מעמדת הנגררים לעמדת הגוררים, ואיך כל זה התחיל בסבסטיה - ה"דגניה" של הציונות הדתית. 

בפרק הקודם פגשנו את הציונות הדתית בתחילת דרכה ה"ריינסית": תפיסת עולם שבה הציונות והדתיות הם שני קווים מקבילים שלאו דווקא נפגשים. ההשקפה הזאת הגיעה לשיא כשתנועת "המזרחי" תמכה בתכנית אוגנדה של הרצל שבשם הציונות, הסכימה לוותר על ציון. אז אפשר להבין למה הרעיונות האלה לא היו כריזמטיים מספיק כדי לגרום לציונות הדתית לתפוס הובלה ולהגיע לעמדת הנהגה. 

המהפך הגיע בזכות הרב אברהם יצחק הכהן קוק - אמנם הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, אבל בהחלט לא דמות מרכזית, אהודה או אפילו מוכרת מידי בימי ראשית הציונות. וזה באמת לא קרה בגלל המנהיגות או הכריזמה שלו, אלא בעיקר בזכות התיאולוגיה שלו. היא היתה חדשנית ומהפכנית, ולראשונה היא יצרה סינתזה מוחלטת בין ציונות לדתיות: ציונות שהיא דתית, ודתיות שהיא ציונית. הסינתזה הזאת תשנה את הציונות הדתית מהיסוד.

היום במפלגת המחשבות - הרב קוק, תאולוג ומהפכן.

הציונות הדתית מהווה כבר לא מעט שנים שחקן מרכזי בזירה הפוליטית בישראל, והיום יותר מתמיד. בצלאל סמוטריץ', יושב ראש המפלגה שממש מכנה את עצמה "הציונות הדתית" הוא לשון מאזניים במאמצים להקים ממשלת ימין, ולראשונה בהיסטוריה הישראלית יש סיכוי שמועמד ציוני דתי בכלל יהיה ראש ממשלה. אם נשאל את רוב בני ובנות הציונות הדתית הדומיננטיות הזאת לגמרי טבעית, שהרי ציונות ודתיות ירדו לעולם שלובות זו בזו. אבל האמת היא שזה ממש לא ככה. בשנים בהן התגבשה התנועה הציונות, עצם החיבור בין ציונות לדתיות עמד בסימן שאלה, והיה צריך דבק מיוחד כדי לחבר ביניהם. 

ממה היה עשוי הדבק הזה ולמה הוא לא הספיק? מה מחבר בין התיאולוגיה של הרב קוק למועמדות של נפתלי בנט לראשות הממשלה, ואיך כל זה קשור לזברות? בארבעת הפרקים הקרובים של מפלגת המחשבות, נעלה עם ד"ר מיכה גודמן על רכבת ההרים של הציונות הדתית: נעקוב אחרי הטיפוס האיטי והארוך שלה משולי הפוליטיקה הישראלית לפסגה שלה, ונראה איך אידיאולוגיה ותיאולוגיה באות לידי ביטוי מובהק בָּפוליטיקה.  

בתקופה שחלפה מאז הבחירות האחרונות מתחוללת בפוליטיקה הערבית מיני דרמה, או מגה דרמה, תלוי מאיפה מסתכלים עליה, בפוליטיקה הערבית. לאורך השנים המפלגות הערביות שיחקו תפקיד פריפריאלי-מבחירה בפוליטיקה הישראלית: המפלגות השונות שייצגו את הערבים בישראל, כמעט תמיד בחרו להדיר את עצמן מהצטרפות לממשלות ואפילו מתמיכה בקואליציות., זו הייתה מתוך אמירה אידיאולוגית ואפילו מחאה כנגד עצם קיומה של מדינת ישראל הציונית שגרמה לאסון-נכבה שלהם ב- 48,  ולכיבוש של  אחיהם הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה אחרי 67. 

אבל במערכת האחרונה יש התחלה של שינוי. לראשונה, מפלגה ערבית משחקת תפקיד מרכזי ודרמטי בתהליך הרכבת הממשלה. אז מה קרה דווקא עכשיו? האם יש כאן שינוי נרטיב ונטישה של הסולידריות הפלסטינית לטובת "החיים עצמם" של החברה הערבית בישראל, או שזאת רק דרך להכניס סוס טרויאני לתוך הממשלה? איך זה שהדרמה הזאת מתחוללת דווקא בתוך הפלג האיסלאמיסטי של הפוליטיקה הערבית-פלסטינית, ואיך כל זה קשור למכירת הוויסקי שלנו בפסח?

היום במפלגת המחשבות - רע"מ: איסלמיזם ופרגמטיזם

בשני הפרקים הקודמים צללנו לעומקה של האידיאולוגיה החרדית, ושמענו שבעיקר על שלושה דברים החברה החרדית עומדת: על הסתגרות, על צייתנות ועל לימוד תורה. שלוש הלבנים האלה הן במידה רבה סוד קסמה והצלחתה של החברה החרדית, אבל בשנים האחרונות מתחילים להתגלות בהן סדקים, אם לא שברים של ממש. 

בפרק האחרון בטרילוגיית החרדים שלנו, ננסה למפות את מחוללי המשבר העמוק ביותר שידעה החברה החרדית בישראל מאז היווסדה. רמז: אחד מהם יושב אצל הרבה חרדים ממש בתוך הכיס. 

מפלגת המחשבות - הרעיונות הגדולים שמאחורי הפוליטיקה הישראלית. בהשתתפות ד"ר מיכה גודמן, ובהנחייתאפרת שפירא רוזנברג. 

בפרק הקודם התחלנו לדבר על אחד הפרדוקסים הגדולים שמכוננים את ההגות החרדית: החברה שמגדירה את עצמה בגאווה כחברה שכל תכליתה לשמר את היהדות כפי שהיתה לאורך הדורות, היא אחת החברות שחידשה הכי הרבה בעולם המחשבה היהודי. אחד החידושים הדרמטיים שהיא פיתחה, בעיקר בישראל, הוא חברת הלומדים. בעבר, רוב הגברים למדו תורה חלק מהזמן, או חלק מהגברים למדו תורה כל הזמן. ב"חברת הלומדים" החדשה כל הגברים אמורים ללמוד תורה כל הזמן.

האם לימוד התורה הטוטאלי הזה מבטא פרישה סגפנית מהחברה הכללית, או שמא סולידריות גדולה איתה? למה החיבור לפוליטיקה הישראלית הוא שמאפשר את הפרישה מהתרבות הישראלית, ואיך זה שישיבת פוניבז' בבני ברק, משאירה אבק לישיבת פוניבז' בפוניבז'?

כל זאת ועוד, בפרק נוסף של מפלגת המחשבות - הרעיונות הגדולים שמאחורי הפוליטיקה הישראלית. בהשתתפות ד"ר מיכה גודמן, ובהנחיית אפרת שפירא רוזנברג. 

היחסים של החברה הישראלית הכללית והחברה החרדית שבתוכה ידעו לאורך השנים עליות ומורדות. סגירת כבישים, הפגנות המוניות, קצת דו שיח של חירשים. אבל יש מצב שעם כל הויכוחים הסוערים על שוויון בנטל, על תחבורה ציבורית בשבת ועל לימודי ליבה, נקודת השפל ביחסים האלה הייתה דווקא בשנת 2020, בתקופת הקורונה. חלק גדול מההתנהגות של החברה החרדית במשבר לא היה מובן בחברה הכללית, מה שהוביל הרבה ישראלים לחשדנות וציניות, אם לא לניכור, לרתיעה או - קשה אפילו להגיד את זה- לשנאה של ממש כלפי חרדים. 

האמת? זה לא מפתיע. איך אפשר לנסות להבין את החרדים, אם מעט השיח שכן מתקיים עם ובעיקר על העולם החרדי מתמקד בפוליטיקה, באינטרסים ובמשיכות חבל של זכויות ושל כוח? אבל העולם החרדי הוא הרבה יותר מזה. הוא מושתת על רעיונות עמוקים, ועל אידיאולוגיה מעוררת השראה של הקמת חברת מופת אידיאליסטית. 

בשלושת הפרקים הבאים של מפלגת המחשבות ד"ר מיכה גודמן ייקח אותנו אל עומק ההגות החרדית, על שלוש אבני היסוד המרכזיות שלה. אתם מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו למסע שמתחיל בהונגריה של המאה ה-18, ומגיע עד ישראל תשפ"א. 

לא מדברים על פוליטיקה? הפסקתם לצרוך חדשות? מרגישים שכל השיח האקטואלי מלא באלימות, קיטוב והתלהמות? עכשיו זה רשמי - אתם צודקים!

מחקרים שנערכו בארצות הברית מוכיחים שמחלוקות פוליטיות הולכות ומסלימות בשנים האחרונות, וכך גם השנאה ההדדית בין המחנות השונים. הטוויסט: זה בכלל לא קשור לאידיאולוגיה. זה מאוד קשור לכסף.

ברוכים הבאים ל"מפלגת המחשבות", פודקאסט חדש בהשתתפות ד"ר מיכה גודמן ובהנחית אפרת שפירא-רוזנברג, על הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית. בפרק הראשון ננסה להבין למה פוליטיקה מעוררת כל כך הרבה רתיעה וזעם, במקום לעורר סקרנות פשוטה ושמחה. רמז: למישהו יש אינטרס שתריבו.

הייתם מסוגלים לחיות על המבורגר 7\24?
במובנים רבים, התזונה האינטלקטואלית שלנו מבוססת על ג'אנק-פוד. הטכנולוגיה שנועדה לעבוד לטובתנו קמה נגדנו, ומספקת בעיקר מידע שיכעיס אותנו - כי זעם, מתברר, הוא הרגש הוויראלי ביותר. תוסיפו למשוואה את העובדה שאנשים מעדיפים להתחשמל מאשר להשתעמם, ותקבלו מתכון בטוח לדיאטה של מידע מזיק. אז איך יוצאים מהלוּפּ? 

ברוכים הבאים ל"מפלגת המחשבות", פודקאסט חדש בהשתתפות ד"ר מיכה גודמן ובהנחית אפרת שפירא-רוזנברג, על הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית. בפרק השני נבחן האם יש לנו בכלל אפשרות לצאת לחופשי מהשעבוד הדיגיטלי, ולהבריא את הקשר עם הטכנולוגיה?