לקראת שבת תשפ''ב - הרב חיים סבתו

בפרשיות האחרונות של התורה אנו עדים לפרדתו של מנהיג. בנאומו האחרון משה מצווה את בני ישראל בעוד שתי מצוות - הקהל וכתיבת ספר תורה. גם במצוות אלו, יש מן הפרדה. משה רבנו רוצה בסוף מעשיו לחזק את הקשר של עם ישראל אל התורה ע"י מצוות אלו. הכתיבה של ספר תורה אישי, וכן המעמד הנשגב של העם העומד כולו ומקשיב לדברי התורה, בונים אצל האדם חיבור רגשי וקשר אל התורה.

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ..." נחלקו הראשונים מהי המצווה עליה מדברת הפרשיה, התשובה או כלל התורה. לאור ביאור הפרשייה על פי שתי הבנות אלו אנחנו לומדים על זמינות התשובה, קרבת התורה אל ליבנו ומשמעותו של הוידוי בפה.

על פניו, נראית פרשתנו פרשה קשה, תיאור מעמד הקללה והתוכחה הארוכה והמפורטת. מה בכל זאת יכולה הפרשה ללמדנו על אחריות כלפי עם ישראל? על אמונה? ועל שמחה והזדהות בעבדות ה'?

בפרשה נמצא איסור הבאת עמוני ומואבי בקהל ה'. התורה מנמקת את האיסור בסיבה-"על דבר אשר לֹא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים". מאחר שעמון ומואב הם אנשים כפויי טובה הקב"ה לא מאפשר להם להדבק בעמו. האם יש עוד מידות שהן אבן יסוד של עם ישראל?

בפרשתנו מופיעה פרשייה העוסקת בכשפים. התורה מכנה את כל אותם מעשים מאגיים תועבת ה'. מהי חומרתם של מעשים אלו שככה נקראו? מה ההבדל בין גילויי העתידות הללו לבין הנבואה? התשובה נעוצה בדרישה מהאדם לתיקון עצמי ואחריותו על גורלו.

בפרשתנו מופיעה פרשייה העוסקת בכשפים. התורה מכנה את כל אותם מעשים מאגיים תועבת ה'. מהי חומרתם של מעשים אלו שככה נקראו? מה ההבדל בין גילויי העתידות הללו לבין הנבואה? התשובה נעוצה בדרישה מהאדם לתיקון עצמי ואחריותו על גורלו.

מעלתם המיוחדת של עם ישראל נלמדת מפסוק בפרשה - בנים אתם לה' א-להיכם. בשיעור נראה את המשמעויות השונות שנתנו חז"ל למעלה זו, וכן את ההקשר בפסוק למצוות לא תתגודדו.

הפרשה מדברת על היחס בין ארץ ישראל לארץ מצרים - ההשגחה הבלתי פוסקת על הארץ התלויה בחסדי ה'. באמצעות הבנת ערך התלות בקב"ה, ניתן ללמוד מפסוקים אלו יסוד חשוב על משמעותה ואופייה של ארץ ישראל כארץ אשר "תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ".

מצוות אהבה ויראה שזורות לאורך הפרשה. במעמד הר סיני עם ישראל מבקש ממשה שהוא ידבר יתווך ביניהם לבין הקב"ה, ובכך לכאורה מעדיף את מידת היראה על מידת האהבה. בשיעור נראה את המשמעות של העדפה זו, ומה היחס הנכון בין מידת האהבה והיראה.

ספר דברים סובב סביב אחד השלבים החשובים ביותר בהתפתחות עם ישראל - הכניסה לארץ. תוכחותיו של משה והמאורעות שהוא בוחר לציין, כולם קשורים לארץ. אם כן, מדוע מזכיר משה בפרשתנו את אירוע מינוי השופטים? התשובה נעוצה בקשר שמעלה המדרש בין ארבעת לשונות ה-"איכה" המופיעות בתנ"ך, ובין השאר גם בפרשתנו.

בפרשה כתובים דיני רוצח. בימים בהם שפיכות הדם רבה בארצנו יש להעמיק בנושא. בכדי להבין את השייכות של דיני רוצח לרצף הפרשיות המדברות על ארץ ישראל, יש להעמיק במשמעותה הרוחנית של שפיכות דמים. מה הקשר בין טומאה לשפיכת דם? ואיך הדברים מתקשרים אל ימי החורבן בהם אנחנו נמצאים?

השיעור עסק בחידושים שהתחדשו בפרשת נדרים: כוחו של הדיבור האנושי, יכולת ההפרה וההתרה ובעיקר בחידושו העקרוני של ר' עקיבא מהפסוק "אישה הפרם וה' יסלח לה".

משה מבקש מהקב"ה שימנה לו ממשיך שיהיה לעם ישראל מנהיג ורועה על אף העצמאות שהעם מקבל עם כניסתו לארץ. אך מדוע דווקא יהושע נבחר להיות המנהיג הבא של עם ישראל? ומדוע היה צריך שדווקא הקב"ה יבחר בו ולא לתת לעם למנות אותו עליהם?

בברכותיו של בלעם עם ישראל מוצג באופן ייחודי בתורה - "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" , "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל". מה פשרם של כל אותם תארים ייחודים בהם מתאר בלעם את ישראל? מה הם מלמדים אותנו על עמנו?

בשיעור נבחן את פעולתם של שני אובייקטים בעלי השפעה המופיעים בפרשה - נחש הנחושת ואפר פרה אדומה. באיזה אופן הנחש מרפא והאפר מטהר? מדוע הנושא את האפר נטמא? ומדוע נבחר הנחש שבאופן טבעי ממית, להיות החפץ שיביא רפואה?

"אם כמות כל האדם ימתון אלה...לא ה' שלחני", מה פשרה של תגובתו החריפה של משה? במה שונה חטאו של קרח מחטא העגל בו משה נשא תפילה לרחם על החוטאים? התשובה נעוצה בעומק הטענה של קרח ועדתו.

מדוע על המרגלים לבדוק את טיבה של הארץ? לעומת הצורך הצבאי לבדוק את העם היושב עליה ואת ביצורי החומות, הצורך בבדיקת הפירות וטוב הארץ נראה מפליא. נראה, כי התשובה טמונה בדברי הגמרא בכתובות על נתינת פירותיה של ארץ ישראל לפני דור של גאולה.

בפרשה רואים ניגוד גדול מאוד בין תחילת הפרשה שבה בני ישראל צדיקים לסוף הפרשה שבה יש הרבה חטאים של העם לכאורה אין בזה שום היגיון כי הם צדיקים. למה זה השתנה?

חז"ל עונים שעם ישראל בורח מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר ומדייקים את זה מזה שכתוב ויסעו ולא ויסע כמו שכתוב כשהם הולכים מים סוף מה שמעיד על כך שלמרות שה' אמר להם בשתי הפעמים לנסוע אצלנו הם בורחים ושם משה צריך להסיע אותם.

בשיעור הרב הקיף את הנושא של ברכת כהנים המופיעה בפרשתנו. הרב התחיל מביאור המושג הכללי של ברכה, ובין השאר הרב דיבר על החשיבות הרבה של הברכה בסיפורי המקרא וכן המהות והאופן שבו היא פועלת, כתפילה של אדם אחד על רעהו. לאור זאת, הרב ביאר את השורשים שבזכותם יכולים גם כהנים הדיוטים להשפיע בברכתם על האחר, קדושתו של אהרון ואהבת ישראל ששרתה בו, אותם ירשו. הרב הוסיף וביאר בהרחבה את תוכנה של ברכת כהנים העוסקת בשלום והארת פני ה'.

השיעור עסק בתהליך ההידרדרות שמראה רש"י (על פי חז"ל) בפסוקי הפרשה שלנו , תהליך נפשי שמתחיל בנטישת עמל התורה ונגמר בכפירה בעיקר. ניתן לעצור תהליך זה בכל שלב, וחובתנו לא לראות במאורעות הבאים עלינו "קרי" ומקרה אלא אזהרות לתשובה.

בשיעור שלפנינו הרב עמד על הניסון הרוחני שבמצוות השמיטה. החברה החקלאית של פעם נדרשה לזנוח לשנה שלמה את מקור המזון המרכזי שלה - ומכאן שואלים "מה נאכל"?. התורה מתייחסת לקושי ומנחה את החקלאים לבטוח שהקב"ה ידאג לפרנסתם.

הרב ביאר שבאופן הזה, שנת השמיטה יוצרת איזון בין שתי גישותיהם המפורסמות של רבי ישמעאל ורבי שמעון. מצד אחד עבודה חקלאית במשך השנים אך יחד איתם שנה שבה החקלאי שובת,עוסק בתורה, ומפתח את עולמו הרוחני. בסופה של שנת השמיטה מגיע מעמד הקהל הגדול כרגע שיא בשנה הרוחנית הזו.

בפרשתנו אנחנו נחשפים למושג של קידוש ה'. בתורה מושג זה מתייחס לעבודת הכהנים והמקדש, אולם לאורך הגלות ובייחוד בעת התקומה מושג זה אנו משתמשים במושג זה רבות בקשר של מסירות נפש על קיום מצוות והגנת הארץ. בשיעור הרב הסביר מאיפה נבעה המשמעות של המונח קידוש ה' הרווחת בימינו.

הרב ביאר בשיעור מהי משמעותו של הציווי "קדושים תהיו", אותו ציווי שמרוב חשיבותו צריך להיאמר אל "כל עדת בני ישראל". הרב הציג את הבנת הרמב"ם לפיה ההתקדשות נובעת משמירה על מצוות העשה והלא-תעשה שבתורה, ובפרט לפרישות מהעריות והמאכלות האסורות. הרב המשיך והביא את פירוש הרמב"ן המבאר שהציווי הוא ציווי כללי לפרוש מתאוות העולם ולא רק מהדברים המסוימים שהתורה אסרה. הרב הסביר שגם בדברים שבין אדם לחברו יש לנו ציווי מקביל שנאמר "ועשית הישר והטוב".

הרב הראה בשיעור כיצד תהליך התשובה מקביל לתהליך הטהרה. הטמא מתנתק מהמוות שבטומאה דרך מפגש מחודש עם החיים, אותם מסמלת הטהרה. וכך גם החוטא עוזב את המוות הפנימי שבחטא דרך מפגש עם הקב"ה מקור החיים שמתרחש בתהליך התשובה ויום הכיפורים.

הרב ביאר בשיעור מהי המעלה של צרעת הבית. בתחילה הרב הביא את דבריהם של הרמב"ם והרמב"ן על כך שהצרעת נגרמת בגלל נוכחות השכינה על ישראל. בהמשך השיעור, הרב הביא את דבריהם של המדרש רש"י והשפת אמת, על כך שצרעת הבית גורמת לבני ישראל לגלות דווקא בבית הטמא והנגוע, אוצרות גדולים המוטמנים בקירות.

השבת נקרא את פרשת החודש. בפרשת החודש שני חיובים: למנות את השנה מחודש ניסן, ולקבוע את החודשים על פי הלבנה. הרב הסביר איך כל חיוב מחדיר בנו תפיסות חשובות. החיוב למנות מחודש ניסן, לעומת החיוב למנות את השבוע על פי השבת, משלים את תפיסתנו ביחס לעולם הנברא עם טבע וחוקיות, אך עם בורא יכול כל. בנוסף החיוב מלמדנו שהעולם שנברא בתשרי, תוכנו ומטרתו נמצאים בניסן ביצאית מצרים. בחיוב לחדש את החודשים על פי הלבנה הרב הסביר שנמצא עיקרון סגולת ישראל, שמתבטא בכך שיש לנו השפעה על הזמן עצמו בקביעת החודשים על ידי בית דין.

בפרשת שמיני שני נושאים שבמבט ראשון אינם קשורים זה לזה: חנוכת המשכן, ומאכלות אסורות.

בשיעור הרב הסביר כי שניהם מבטאים את קדושת עם ישראל, יחד עם איסורי עריות.

מדוע דווקא נושאים אלו מבטאים קדושה?

הרב ביאר זאת על פי שני גישות: גישת הספיגה לגוף, וגישת ריסון התאוות.

הרב פתח בהקדמה לכל ספר ויקרא.

הרב הסביר כי קורבן שלמים, חטאת, ועולה הם ביטויים לשלושה צדדים שונים שיש בעבודת ה'.

אך מה טעם קורבן העולה? וכיצד הטעם מסתדר עם חז"ל שאמרו שעולה כנגד ביטול מצוות עשה?

הרב ביאר שעולה בא כדרך התקרבות לקב"ה, ושזה נמדד בקיום מצוות עשה.

פרשת פקודי מסתיימת בתיאור ענן ה' היורד על המשכן. מה המשמעות של מעשה זה, ומדוע דווקא ענן?

הרב ביאר כי ענן ואש מסמלים בתורה את השראת השכינה על הארץ. הרב ביסס את זה על תיאור ירידת הענן במקדש שלמה, ועל מעמד הר סיני.

הרב אף הסביר מדוע דווקא הענן מסמל השראת שכינה.

בפרשת ויקהל בולטת בהדרגתיות שיש במשכן, מהחוץ אל הפנים, מהקודש לקודש הקודשים.

הרב ביאר מה מטרת המשכן והמקדש, על פי הפסוק יוצא הדופן: "אין בארון רק שני לוחות האבנים" (מלכים א, ח פסוק ט).

הרב הסביר כי הדבר שלכאורה חסר במקדש, הוא זה שמבטא את מטרת המקדש. והרב ביאר כיצד הרעיון הזה מתממש גם במעמד הר סיני.

המדרש מספר על כך שבכל השנים בהן משה היה במדין אהרן היה נביא ומנהיג לעם ישראל במצרים. הרב פותח בשאלה מדוע הקב"ה בחר במשה להנהיג את עם ישראל, ולא נתן לאהרן להמשיך את מנהיגותו? ומדוע אחר כך אהרן מונה לכהן גדול במקום משה?

הרב עונה לשאלה זו על פי מנהיגותו של אהרן בזמן חטא העגל לעומת מנהיגותו של משה. בזמן חטא העגל אהרן לא עמד בפרץ ונתן לעם לחטוא. ודאי שלא מדובר בחולשה ופגם של אהרן, אך מתבטאת כאן נקודה משמעותית באופיו של אהרן. אהרן הוא איש חסד ושלום, ולכן הוא גם נבחר להיות כהן. משה לעומתו מגיב בצורה תקיפה וקנאית ושובר את הלוחות, וזו האישיות שמתאימה להיות מנהיג במדבר.

לאחר מכן משה מתפלל על עם ישראל, ובכך מתגלית בו גדולה עצומה. משה יודע להיות תקיף כאשר עומד מול העם, ומתחנן כאשר עומד מול הקב"ה.

פרשת תצווה עוסקת בבגדי כהן גדול. אך רק בשני בגדים התורה מסבירה מה מטרתם, מעבר לתפארת הכהן. הציץ - לכפר על עם ישראל, וחושן המשפט - לנבא למלך ישראל.

הרב ביאר את משמעות תפקידם באמצעות מיקומם על הגוף, והסביר איך הם נוגעים בנו כיום.

פרשת תרומה פותחת רצף של פרשות על המשכן. אך מהי מטרת המשכן והמקדש?

הרב ביאר את מטרת המשכן על פי הרמב"ן, ששם את הדגש על הקול היוצא מבין ארון העדות. ואת המקדש על פי הרמב"ם ששם את הדגש על עבודת התפילה והקורבנות.

הרב אף הסביר את מקור הרמב"ם לכך שקדושת המקדש לא בטלה.

לקראת סוף הפרשה הקב"ה מבשר לעמ"י כי ישלח לפניהם מלאך בכניסתם לארץ. מלאך ה' כאן מתואר בצורה חיובית.

לעומת זאת, לאחר חטא העגל (שמות לג, ב) ה' מבשר כי ישלח מלאך במקומו, ושם זה מתואר בצורה שלילית ביותר!

הרב התבסס על מדרש כדי לבאר מתי אדם יכול לחזור בתשובה על חטאיו. וכך ביאר את ההבדל בין שני תיאורי המלאך.

בפיוט "דיינו" חכמים מלמדים אותנו כי מעמד הר סיני כלל בתוכו שני דברים: התגלות ה' הישירה, ומתן תורה.

הרב ביאר מה הצורך בכל אחד מהם לבדו, ומה הקשר ביניהם. קשר שנותן לחוויית ההתגלות האלוקית בהר סיני תחושה ניצחית.

בבסוף הפרשה מתוארת נפילה רוחנית של עמ"י בבקשה לשוב מצרימה. איך ייתכן שמיד לאחר חוויה רוחנית עצמתית כקריעת ים סוף הם נופלים כך?!

הרב מתייחס לחיסרון באמונה המבוססת על חוויה ניסית וכיצד ניתן להגיע לאמונה בת קיימא, על פי דברי הרמב"ן בעמד הר סיני.

לחג הגאולה שמות רבים. בתורה הוא נקרא חג הפסח, חג המצות, חג האביב, ואילו חכמים קראו לו חג החירות.

הרב הסביר כיצד בדברי חז"ל מוכח ששמו של חג הפסח נובע מהבחירה בעם ישראל. הרב אף הסביר מדוע חג המצות מסמל את אהבת ה', חג החירות את עבודת ה' של כל יהודי, והאביב את האור לגויים.

בפרשתנו יש משפט יוצא דופן שאמר פרעה בעקבות מכת ברד: "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". הרב עסק בשני שאלות הנובעות מהפסוק הזה: מה גרם לפרעה לדבר כך? והאם זאת היתה תשובה אמיתית או שקרית?

לשאלה הראשונה הרב הביא מדרש שעסק בהבנת מידת הצדק האלוקי.

ולשאלה השנייה הרב הביא פסוק מתהילים שמלמד על תשובה עם נפילה שתבוא לאחריה.

הרב פתח בהקדמה קצרה לספר שמות.

השאלה המרחפת מעל כל ספר שמות, היא מדוע ירדו בנ"י לגלות מצרים. הרב הציג את גישת העונש, ואת גישת המקובלים, ולבסוף הציג גישה מחודשת המבוססת על הפסוקים "כור הברזל" ו"כי לי בני ישראל עבדים".

בפרשתנו יש תיאור נרחב של כל מאמצם של יעקב ויוסף להיקבר בארץ ישראל.

הרב הסביר כי התורה בחרה להאריך בזה, מפני שצוואתם להעלות את ארונם למצרים השפיע עמוקות על הסובבים אותם, כנען מצרים ובני יעקב.

הרב פירט את המסרים השונים העולים מכך, וחיבר את המסרים הללו לתהליך הגאולה המתרחש בימינו.

הפרשה עוסקת במפגש המשפחתי בין יוסף לאחים. הרב הציע כי המסר החשוב ביותר העולה מן הפרשה הוא שגם משבר קשה מאוד בין אנשים ניתן לתיקון.

הרב הוסיף והסביר כי ניתן לראות את תהליך תיקון המידות שעובר על האחים, כשהם מגנים על בנה השני של רחל, ותיקונו של יוסף כשמתחשב באחיו ומנחמם.

לרגל שבת חנוכה הרב הסביר על פי הרמב"ן מדוע נחרבה מלכות בית חשמונאי. לשיטת הרמב"ן, החשמונאים היו צריכים להוביל את המרד ביוונים בלבד, ולא לקחת לעצמם את המלכות מידי שבט דוד. (רמב"ן על בראשית מ"ט, י). הרב אף ביאר מתי מוטלת חובה על שבט לוי לצאת לקרב. על הלויים להלחם רק כשמדובר במלחמה דתית, ולכן הם הובילו את המרד ביוונים , את טיהור העם החוטא בחטא העגל, ואת מלחמת מדיין.

בעקבות הפסוק בו נפתחת הפרשה, חז"ל מתחו ביקורת על דרך ההתנהגות של יעקב אבינו. יעקב ביקש לשבת בשלווה בארץ כנען, אך חז"ל מלמדים אותנו שבעולם הזה צריך הצדיק צריך להיות בעשייה מתמדת. אותה שלווה מדומה של יעקב גרמה לו להחמיץ את המריבה ששררה בין בני רחל ובני לאה.

בפרשה יש מסר נוסף, הפילוג בין עדות שונות בעם גורמת לחורבנו.

בפרשת השבוע מתואר מאבק בין יעקב לבין איש מסתורי.

בסיפורנו ישנה תופעה חריגה שאיננה קיימת בשום מקום אחר בתורה. סיפורים רבים בתורה אפשר לקרוא בשני רבדים: פשט הסיפור, והסמליות שהסיפור מבטא. אך את סיפורנו לא ניתן להבין בלי להתייחס למשמעותו הסמלית. אם כן, המאבק בין יעקב לשרו של עשיו מסמל כי בכל מאבק פיזי טמון גם מאבק רוחני.

אך אם ציפינו שפציעתו של יעקב בגיד הנשה היא סמל לפציעה שתתרחש במפגש בין יעקב לעשיו, אנו מופתעים לגלות שיעקב יוצא מעשיו בלי פגע. המאבק בין יעקב לשרו של עשיו אינו מסמל את המפגש הקרוב של יעקב עם עשיו, אלא את המאבק המתמשך של עמ"י עם הגויים לאורך הגלות.

מתוך הפסוקים הפותחים את הפרשה, הרב נגע בשני עניינים שניתן לראות בתיאור יציאתו של יעקב לגלות בחרן:

העניין הראשון הוא געגועיו וכיסופיו של יעקב לא"י, עוד בטרם יציאתו לגלות.

העניין השני הוא הוא ההבטחה של ה' ליעקב "הנה אנכי עמך", דהיינו שה' נמצא עם עמ"י גם בהיותם בגלות.

שני דברים אלו נכונים גם ביחס לגלות עמ"י, משום שמעשה אבות סימן לבנים.

מתוך סיפור נבואת רבקה שבפרשתנו, הרב עסק בשתי שאלות, הראשונה היסטורית והשניה מחשבתית:

השאלה ההיסטורית היא מדוע זיהו חז"ל את אדום עם מלכות רומי?

השאלה המחשבתית היא מתי אדם צריך לפעול כדי להגשים נבואה שקיבל?

הרב הסביר כיצד קניית מערת המכפלה יצרה קשר לדורות בין עמ"י לארץ ישראל, וכיצד קשר זה בוטא בדו השיח שבין אברהם לאליעזר.

הרב הסביר כיצד התורה מקבילה ומנגידה בין הכנסת האורחים שביצע אברהם לבין הכנסת האורחים שביצע לוט בסדום. מתוך הקבלה זו, הרב עמד על שתי נקודות:

השפעתה של החברה על האדם, ושכרו של מעשה חסד או מעשה אכזריות.

מתוך ציווי הקב''ה לאברם המופיע בראשיתה של הפרשה, הרב עסק בשני נושאים יסודיים: ייחודה וקדושתה של ארץ ישראל, וההליכה של עמ''י אחר הקב''ה בעיניים עצומות.

הרב הסביר שעל אף שבפרשת נח יש סיפורים על אירועים גדולים ועולמיים, דור שלם המושחת מוסרית , המבול, התורה בחרה להדגיש את הסיפור היומיומי על שכרות נח.

מתוך כך הרב עסק בהתנהגות חם, והסביר כיצד היא משקפת את שחיתות המוסר של דור המבול.

הרב דיבר על הציווי לשמור על העולם ולפתח אותו.

בהמשך הרב דיבר על כך שלומדים מאיסור עץ הדעת את רעיון הריסון העצמי שנדרש מהאדם.

והביא רעיון להסבר משמעות החרב המתהפכת.